אלפבית יווני

אלפבית יווני
Α α אלפא	Β β בטא
Γ γ גמא	Δ δ דלתא
Ε ε אפסילון	Ζ ζ זטא
Η η אטא	Θ θ תטא
Ι ι יוטא	Κ κ קפא
Λ λ למדא	Μ μ מו
Ν ν נו	Ξ ξ קסי
Ο ο אומיקרון	Π π פאי
Ρ ρ רו	Σ σ ς סיגמא
Τ τ טאו	Υ υ אופסילון
Φ φ פי	Χ χ כי
Ψ ψ פסי	Ω ω אומגה
אותיות או ליגטורות שאינן בשימוש
דיגמא	סטיגמא
הטא	סאן
קופא	סאמפי
שו

הַאָלֶפְבֵּית הַיְוָנִי הוא אלפבית המשמש לכתיבת השפה היוונית מאז המאה ה־8 לפנה״ס לערך. הוא האלפבית הראשון שבו לכל תנועה ולכל עיצור סימן נפרד. האותיות משמשות גם לציון מספרים – ספרות יווניות – בדומה לספרות רומיות. מלבד השימוש בו לכתיבת יוונית מודרנית, משמש האלפבית היווני גם לכתיבת השפה הקופטית בתוספת של אותיות ייחודיות. בנוסף, אותיות האלפבית היווני משמשות כיום כסמלים במתמטיקה ובמדעים ובשמות חלקיקים, כוכבים, אחוות סטודנטים, סופות ציקלון טרופיות ועוד. האלפבית היווני נוצר מהאלפבית הפיניקי, וממנו עצמו התפתחו האלפבית הגותי, הגלגוליטי, הקירילי ואף הלטיני. אך אין קשר בינו לבין הכתב הקווי ב׳ או הכתב הקיפרי ההברתי, מערכות הכתב היווניות שקדמו לו.

היסטוריה והתפתחות

מקור

מקור האלפבית היווני באלפבית הפיניקי. הפיניקים היו הכוח הדומיננטי בשיט בים התיכון בתקופת הברזל הקדומה, ושמות חלק מהאותיות ביוונית (יוֹטָה, רוֹ) מעידות על המעתק הכנעני שהתרחש בפיניקית. כתובות יווניות מוקדמות מאאוליס ומכרתים מתייחסות לאותיות האלפבית היווני כ־ϕοινικηια, „פיניקיות”.

כתובת דיפילון , אחת הכתובות היווניות המוקדמות ביותר שהתגלו, מתוארכת לסביבות 750–725 לפנה"ס. מלמעלה, הכתובת על הכד; מלמטה, העתק הכתובת המלאה

העדויות המוקדמות ביותר שנמצאו לאלפבית היווני מתוארכות לרבע השני של המאה ה־8 לפנה״ס (775–750 לפנה״ס); כתובות אלה קובעות רק את התאריך הוודאי המאוחר ביותר לאימוץ הכתב הפיניקי על ידי היוונים, וייתכן שהאימוץ התרחש עוד בתקופה מוקדמת יותר (אף שלא נותרו עדויות מתקופה תאורטית זאת). רוב החוקרים נותנים את התאריך הכללי „סביבות 800 לפנה״ס”, אך חלק מתארכים ל־850 לפנה״ס או אף קודם לכן וטוענים להיעדר עדויות בשל חוסר השרידות של הפפירוס, או להגבלת הטכנולוגיה לקבוצה זעירה של בעלי מיומנות. השוואה להתפתחות הצורות של אותיות האלפבית הפיניקי מעלה שהאלפבית היווני התפתח מהכתב הפיניקי שהיה נהוג בין 850–750 לפנה״ס. יוסף נוה משער כי השימוש באלפבית היווני החל בראשית המאה ה־12 לפנה״ס לערך. זאת, כיוון שעד תקופה זו ניתן היה לכתוב באלפבית הפיניקי הן משמאל לימין והן מימין לשמאל. אופן הכתיבה הבלעדי מימין לשמאל באלפבית הפיניקי התקבע מעט אחרי תקופה זו. כיוון שהאלפבית היווני נכתב משמאל לימין גרידא, יש להניח כי שני האלפביתים התפצלו טרם התחוללותו של אותו התהליך.

בתרבות העתיקה

מטבע צורי מימי טרבוניאנוס גאלוס, המציג את קדמוס (ולרגליו חלזון הארגמן) מעניק גליל פפירוס לשלושה יוונים, סמל להבאת האלפבית ליוון

בעולם היווני־רומי, המקור הפיניקי של האלפבית היה ידע כללי נפוץ – ביטוי לכך ניתן למצוא אצל הסופיסט בן המאה השנייה לספירה, אדריאן מִצור, שפתח את המחזה שהציג באתונה במילים: ”פעם נוספת מגיעות האותיות מפיניקיה”. הבאת האלפבית ליוון היה אחד המרכיבים באגדת קדמוס, בן אגנור מלך צור או צידון שיצא לחפש את אחותו אירופה וייסד את תבאי; אגדה זאת אף השתרשה בפיניקיה עצמה לכל המאוחר בתקופה ההלניסטית, ובאה לידי ביטוי על מטבעות צוריים המציגים את קדמוס מעניק גליל פפירוס ליוונים. האגדה מבטאת את המציאות ההיסטורית המוקדמת בה הביאו הפיניקים את הכתב וחוכמות נוספות ליוון.

הרודוטוס, בן המאה ה־5 לפנה״ס מספר על כך:

הפיניקים האלה שבאו עם קדמוס, אשר מהם היו הגפיריים, בהתיישבם בארץ הזאת הביאו ליוונים דברי מדע רבים ושונים וביחוד את האותיות, שלא היו ליוונים קודם לכן, כפי שאני חושב; בראשונה השתמשו בהן כמו כל הפיניקים, אחר כך במשך הזמן שינו יחד עם הביטוי גם את צורת האותיות. כי בעת ההיא ישבו ברוב המקומות יחד עם היוונים גם יוונים, שרכשו להם את האותיות אצל הפיניקים בלמדם מהם והשתמשו בהן אחרי ששנו בהן רק מעט; בהשתמשם בהן אמרו, מה שגם נכון, שהובאו מאת הפיניקים ליוון וקראו אותן פיניקיות. ... בעצמי ראיתי אותיות קדמיות במקדש אפולו האיסמיני בתבאי של הבויאוטים חרותות בשלש חצובות, ברובן דומות ליווניות...

— הרודוטוס, ה' 58-59

דיודורוס סיקולוס סיפר שלאחר המבול של דאוקליון, קדמוס בן אגנור היה הראשון להביא את הכתב מפיניקיה ליוון, ובתקופתו החלו היוונים לגלות תגליות חדשות במדע הכתוב; ובמקום אחר כתב שבין היוונים היה לינוס הראשון לגלות מקצבים ושירים שונים, וכשקדמוס הביא מפיניקיה את האותיות, לינוס התאים אותן ליוונית. האותיות נקראות פיניקיות כי הן הובאו ליוונים מהפיניקים, אך השימוש בהן (בצורתן באלפבית היווני) היה לראשונה אצל הפלסגים, ולכן הן כונו „פלסגיות”.

שמות האותיות

שמות רוב האותיות משמרים נאמנה את השמות הפיניקיים המקוריים. העדות המוקדמת ביותר לשמות האותיות היווניות נמצאת במחזה Γραμματικὴ τραγῳδία (טרגדיית האותיות) מאת קאליאס , מסוף המאה ה־5 לפנה״ס. הזיקה ההדוקה של שמות האותיות לשפות שמיות ולא ליוונית הייתה אחת הסיבות שבגינן מחברים עתיקים היו כה בטוחים במקור הפיניקי של האלפבית היווני.

התפתחות מוקדמת

אותיות התנועה

ההבדל העיקרי בין האלפבית הפיניקי ליווני הוא השימוש באותיות לציון תנועות ביוונית. האלפבית הפיניקי כלל עשרים ושתיים אותיות, שמקובל להניח כי ייצגו עשרים ושניים עיצורים בלבד. סופרים עבריים וארמיים החלו בשלב מוקדם להשתמש באותיות מסוימות – י׳, ו׳ וה׳ – לציון תנועות, לרוב בסוף מילה; בקרב הסופרים הפיניקים, לעומת זאת, שימוש זה היה נדיר מאוד, אם התקיים בכלל, במשך רוב תקופת הברזל, ולא נעשה נפוץ ממש עד המאה ה־5 לפנה״ס.

בעדויות הקדומות ביותר לאלפבית היווני כבר השתמשו באותיות לציון תנועות – Α לתנועות ă/ā,‏ Ε לתנועה ĕ (ולעיתים גם ē),‏ Ι לתנועות ĭ/ī,‏ Ο לתנועות ŏ/ō ו־Υ לתנועות ŭ/ū. ניבים יווניים ששימרו את העיצור h השתמשו באות Η, שמקורה באות הפיניקית 𐤇 וייצגה בפיניקית עיצור לועי חוכך אטום, לציון העיצור הזה; אולם כמה מן הניבים האלה, וכן ניבים אחרים שבהם העיצור h נעלם, השתמשו ב־Η לייצוג התנועה ē. שימוש זה נעשה לבסוף לסטנדרט ביוונית. אות שביעית, Ω, נוצרה כדי להבחין בין התנועה ō לתנועה ŏ באלפביתים של איוניה, קנידוס , פארוס ומלוס. בגלל הופעתה בסוף סדר האלפבית, סביר שהיא הייתה אות התנועה האחרונה שהומצאה; ככל הנראה היא נוצרה לפני שנת 600 לפנה״ס כחיקוי של האות הפיניקית 𐤏 או כווריאציה שלה.

מקורן הפיניקי של האותיות היווניות שציינו תנועות ניכר למדי. כל האותיות האלה התפתחו מאותיות שייצגו בפיניקית עיצורים סדקיים, לועיים או מקורבים, שלא התקיימו מעולם או שנעלמו ברוב הניבים היווניים או בכולם. עם זאת, קיימת מחלוקת נרחבת בשאלה מדוע נבחרה כל אות פיניקית לייצג דווקא את התנועה היוונית המסוימת שיוחסה לה. הקישור בין האות הפיניקית 𐤉, שייצגה את העיצור y, לבין Ι והתנועות ĭ/ī, ובין האות 𐤅, שייצגה את העיצור w, לבין Υ והתנועות ŭ/ū, ניכר, משום שבכל אחד מהמקרים התנועה והעיצור נהגו באותו אזור של הפה. את השימוש באות 𐤀 כ־Α לציון ă/ā מסבירים חוקרים לעיתים בכך שדוברי יוונית שמעו בשם האות הפיניקית אַלְףְּ, שמשמעותו „שור”, בעיקר את התנועה הראשונה ולא את העיצור הסדקי שבראש השם, ולכן הסיקו שהאות עצמה מציינת את התנועה a. לעומת זאת, בחירת האותיות הפיניקיות 𐤄 ו־𐤇 לציון ĕ או ē, ובמיוחד בחירת 𐤏 לציון ŏ/ō, אינן מוסברות באותה קלות באמצעות עיקרון זה.

הזהות בבחירת האותיות לציון תנועות בין הכתב היווני והאלפבית הפריגי , אשר גם הוא מתועד מתחילת המאה ה־8 לפנה״ס, עשויה להצביע על היווצרות משותפת של הכתב היווני והפריגי. דמיון בולט במיוחד הוא השימוש ביוטה: ברוב האלפביתים היווניים הקדומים הייתה צורתה כזיגזג, ואילו בכתב האובויי הייתה צורתה קו ישר, כמו בכתב הפריגי. לפי השערה זו, ההתאמה המשותפת התרחשה באזור שבו התקיימה נוכחות יוונית, פריגית ופיניקית; אזור צפון הים האגאי הוצע כמועמד מרכזי.

ברבים מן המקרים משמעותו המקורית של השם השמי ניכרת גם בצורות הקדומות ביותר של האותיות בכתב הפרוטו־סינאי. כך, השם היווני ἄλφα (אלפא) מקורו בשם הפיניקי אַלְףְּ, כלומר „שור”, שצורתו הקדומה התבססה על הירוגליף מצרי של ראש שור; βῆτα (בטא) מקורו ב־בֵּית, כלומר „בית”; ושמות נוספים משמרים בדרך דומה מילים שמיות. לא כל האטימולוגיות ודאיות באותה מידה, אך די בהתאמות הברורות כדי להצביע על מקורם השמי של שמות האותיות היווניים.

הסיומת a המופיעה בשמות יווניים רבים של אותיות אינה מופיעה בכל השמות באופן אחיד, אלא בעיקר בסביבות פונולוגיות מסוימות. היא מופיעה לאחר צרורות עיצורים, כגון בשמות ἄλφα (אלפא),‏ γάμμα (גמא),‏ δέλτα (דלתא),‏ κάππα (קפא),‏ λάβδα (למבדא) ו־σίγμα (סיגמא), וכן לאחר הרצפים ē̆t או ōt בשמות כגון βῆτα (בטא),‏ ζῆτα (זטא),‏ ἦτα (אטא),‏ θῆτα (תטא) ו־ἰῶτα (יוטא), אולי בשל אנלוגיה לקבוצה הראשונה. אילו הייתה הסיומת חלק קבוע משמות האותיות בשפת המקור, היה צפוי שתופיע ברוב שמות האותיות או בכולם. משום כך, פחות סביר שמקורה בסיומת יחסת המושא הישיר השמית או בה״א הידיעה הארמית.

האלפביתים המקומיים והאותיות המשלימות

רוב אותיות העיצורים באלפבית היווני הן אימוץ ישיר למדי של אותיות פיניקיות שייצגו עיצורים זהים או כמעט זהים. בכלל זה נכללו העיצורים הסותמים הפשוטים והעיצורים הסונורנטיים. מורכבת יותר הייתה התפתחותן של האות Ξ ושל שלוש האותיות המופיעות לפני Ω בסופם של רוב האלפביתים היווניים –‏ Φ,‏ Χ ו־Ψ. אותיות משלימות אלה לא היו אימוץ ישיר של אותיות פיניקיות, וערכיהן השתנו בין האזורים.

לפי החלוקה המסורתית של האלפביתים היווניים המקומיים על פי השימוש באותיות המשלימות, באלפביתים המכונים „ירוקים”, ששימשו בכרתים, תרה, מלוס ואנפה , לא התקיימו Ξ,‏ Φ,‏ Χ ו־Ψ כלל. באלפביתים המכונים „אדומים”, ששימשו באובויה, בויוטיה, ארקדיה ולקוניה, ייצגה Φ את הצירוף p^h,‏ Χ את הצירוף ks ו־Ψ את הצירוף k^h; האות Ξ לא התקיימה בהם, והצירוף ps נכתב ΦΣ.

האלפביתים המכונים „כחולים”, שהיו הנפוצים ביותר משום ששימשו בניבים האטיים והיוניים, השתמשו כולם ב־Φ לייצוג p^h וב־Χ לייצוג k^h, אך נחלקו לשתי קבוצות לפי השימוש ב־Ξ וב־Ψ. באלפביתים ה„כחולים הבהירים”, ששימשו באטיקה ובחלק מן האיים האגאיים היוניים, לא התקיימו שתי האותיות, והצירופים ks ו־ps נכתבו ΚΣ ו־ΦΣ בהתאמה. באלפביתים ה„כחולים הכהים”, ששימשו בהדודקפוליס היוני , בחלק מן האיים האגאיים היוניים, בקורינתיה ובארגוס, ייצגה Ξ את ks ו־Ψ את ps. שימוש אחרון זה היה למעשה השימוש שהתקבל מאוחר יותר באלפבית האטי הקלאסי.

העיצורים השורקים

העיצורים השורקים הפיניקיים – 𐤆, 𐤎, 𐤑 ו־𐤔 – מציבים בעיה מיוחדת. רוב החוקרים מסכימים כי מקבילותיהן היווניות היו, לפי הסדר באלפבית ולפי צורת האותיות, Ζ,‏ Ξ,‏ Ϻ – האות הארכאית סַאן – ו־Σ. עם זאת, הערכים הפונטיים של האותיות היווניות אינם תואמים במדויק את אלה של האותיות הפיניקיות, וגם שמות האותיות בשתי המסורות אינם תואמים זה לזה. הקושי גדל משום שגם ערכיהם הפונטיים המדויקים של כמה מן העיצורים השורקים בפיניקית אינם מוסכמים לחלוטין. האות הפיניקית זֵין ייצגה את העיצור z, ואילו Ζ היוונית יכלה לציין צירוף עיצורים; סמך הפיניקית ייצגה עיצור שורק, ואילו Ξ היוונית ייצגה ks; ערכה של צדי הפיניקית והקשר שלה ל־Ϻ היוונית אינם ודאיים; ושַן הפיניקית ייצגה כנראה š או s, בעוד Σ היוונית ייצגה s בלבד.

חוקרים הציעו לעיתים כי שמות האותיות השורקות התערבבו לחלוטין בעת העברתם ליוונית: לפי הצעה זו, השם ζῆτα (זֵטה) מקורו בשם צדי, השם ξεῖ (קסי) מקורו בשם שַן, השם σάν (סַאן) מקורו בשם זין והשם σίγμα (סיגמא) מקורו בשם סמך. אולם ההתאמות המוצעות אינן סדירות, וקשה להסביר מדוע התרחש ערבוב כזה.

לפי הסבר פשוט יותר, האותיות הפיניקיות צדי ושַן אומצו שתיהן לציון העיצור s. אחת מהן – ברוב האלפביתים המקומיים הארכאיים, האות שהתפתחה מצדי – נדחקה בהדרגה או יצאה משימוש, עד שנותרה רק האות שהתפתחה משַן, יחד עם שם האות הפיניקי שלה. בעקבות זאת אבד השם המקורי של צדי מן המסורת היוונית. לפי הסבר זה, יתר מקרי ה„ערבוב” אינם מעידים למעשה על החלפה בין שמות פיניקיים: השם ζῆτα נוצר באנלוגיה לשם האות הקודמת ἦτα (אטא); השם ξεῖ נוצר לפי תבנית חדשה המצויה גם בשמות ϕεῖ (פי),‏ χεῖ (כֿי) ו־ψεῖ (פסי); והשם σίγμα הוא חידוש מאוחר, שמקורו בשם עצם הקשור לפועל האונומטופאי σίζω (סיזו), „לִחשוּש”. שמות האותיות השמיים הקדומים נדחקו אפוא במקרים אלה מפני חידושים יווניים.

התאמה יחידה או התאמות מרובות

שאלה נוספת היא אם האלפבית הפיניקי הותאם ליוונית באירוע יחיד, שממנו התפתחו האלפביתים המקומיים השונים, או שמא התרחשו כמה התאמות מקומיות נפרדות שהתמזגו בהמשך למסורת אחת. חוקרים רבים תומכים באפשרות של התאמה יחידה, משום שכמה מן השינויים המשותפים לכל האלפביתים היווניים נראים שרירותיים מכדי שהתפתחו במקרה יותר מפעם אחת. בין השינויים האלה נמנים הבחירה האחידה יחסית של אותיות התנועה, הטיפול המשותף באותיות השורקות והשימוש באות הפיניקית 𐤅 כמקור הן לאות Ϝ, שייצגה את העיצור w, והן לאות Υ, שייצגה את התנועה u. אחידות זו מצביעה, לפי גישה זו, על התאמה ראשונית אחת שקדמה להתפצלותם של האלפביתים היווניים האזוריים.

התפתחות מאוחרת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יורשים

הכתב היווני הותאם ליצירת האלפבית האטרוסקי , שממנו התפתח האלפבית הלטיני (כמו גם כתבים איטליים אחרים ). באסיה הקטנה, במאות ה־5–4 לפנה״ס, התפתחו הכתב הליקי והלידי מהכתב היווני של אובויה, בויוטיה, ארקדיה ולקוניה (מקורו של הכתב הקארי, לעומת זאת, איננו ודאי). האלפבתים האיבריים , שהתפתחו בדרום איבריה כבר במאה ה־7 לפנה״ס באזור שבו פעלו הן פיניקים והן יוונים, התפתח מהכתב הפיניקי, מהכתב היווני או אולי משניהם.

אותיות האלפבית

אות	יוונית			עברית	הגייה (IPA)		אות פיניקית מקבילה	תעתיק לטיני
	עתיקה	ימי־ביניימית	מודרנית		עתיקה	מודרנית		עתיקה	מודרנית
Α α		ἄλφα	άλφα	אַלְפַא	a		אָלֶף	a
Β β		βῆτα	βήτα	בֵטָא (ויטָא)	b	v	בֵּית	b	v
Γ γ		γάμμα	γάμμα γάμα	גַמָּא	ɡ	ɣ	גִּימֶל	g	gh, g, j
Δ δ		δέλτα	δέλτα	דֶלְתָּא	d̪	ð	דָּלֶת	d	d, dh
Ε ε	εἶ	ἒ ψιλόν	έψιλον	אֶפְּסִילוֹן	e̞		הֵא	e
Ζ ζ		ζῆτα	ζήτα	זֵטַא	כנראה zd או ʣ, מאוחר יותר [z]	z	זַיִן	z
Η η		ἦτα	ήτα	אטא	ɛː	i	חֵית	e, ē	i
Θ θ		θῆτα	θήτα	תֵֿטָא	t̪ʰ	θ	טֵית	th
Ι ι		ἰῶτα	ιώτα γιώτα	יוֹטָא	i, iː	i	יוֹד, יוּד	i
Κ κ		κάππα	κάππα κάπα	קַפָּא	k		כָּף	c	k
Λ λ	λάβδα	λάμβδα	λάμδα λάμβδα	לַאמְבְדַא	l		לָמֶד	l
Μ μ		μῦ	μι μυ	מיו	m		מֵם	m
Ν ν		νῦ	νι νυ	ני	n		נוּן	n
Ξ ξ	ξεῖ	ξῖ	ξι	קְסִי	ks		סָמֶך	x	x, ks
Ο ο	οὖ	ὂ μικρόν	όμικρον	אוֹמִיקְרוֹן	o̞		עַיִן	o
Π π	πεῖ	πῖ	πι	פִּי	p		פֵּא	p
Ρ ρ		ῥῶ	ρω	רוֹ	r ~ ɾ		רֵיש	r, rh	r
Σ σ ς‏ (סופית)		σῖγμα	σίγμα	סִיגְמַא	s		שִׁין	s
Τ τ		ταῦ	ταυ	טַאף (טאו)	t		תָּו	t
Υ υ	ὗ	ὓ ψιλόν	ύψιλον	אִוֿפְּסִילוֹן	y, yː	i	וָו	u, y	y, v, f
Φ φ	φεῖ	φῖ	φι	פִֿי	pʰ	f		ph	f
Χ χ	χεῖ	χῖ	χι	כִֿי	kʰ	x		ch	ch, kh
Ψ ψ	ψεῖ	ψῖ	ψι	פְּסִי	ps			ps
Ω ω	ὦ	ὦ μέγα	ωμέγα	אוֹמֶגַה	ɔː	o̞	עַיִן	o, ō	o

ההגייה הקלאסית המובאת בטבלה לעיל היא שחזור ההגייה של הניב האָטִי במאות ה־5 וה־4 לפנה״ס. כמה מהאותיות נהגו בצורה שונה בתקופות שקדמו לתקופה הקלאסית או בניבים שאינם אטיים. על ההגייה של היוונית העתיקה שלאחר התקופה הקלאסית, ראו יוונית של הברית החדשה.

אותיות שהשימוש בהן התבטל

האותיות הבאות אינן חלק מן האלפבית היווני הסטנדרטי, אך היו בשימוש בתקופות שקדמו לתקופה הקלאסית או בניבים מסוימים. האותיות דִיגַמַּא, קוֹפַּא וסַאמְפִּי שימשו גם כספרות יווניות.

אות	שם			הגייה	אות פיניקית מקבילה	תעתיק לטיני
	יוונית ארכאית	יוונית מאוחרת	עברית
	ϝαῦ	δίγαμμα	דיגמא	וּ עיצורית	וָו	w
	–	στίγμα	סטיגמא	סט		st
	–	ἧτα	הטא	ה	חֵית	h
	ϻάν	σάν	סַן	ס	צדי (מיקום האות באלפבית) שין (שם האות)?	s
	ϙόππα	κόππα	קוֹפַּה	ק	קוף	q
	–	σαμπῖ	סַמְפִּי	ללא ספק עיצור חוכך, אולי ס, קס, טס	המקור שנוי במחלוקת, אולי צדי	ss
	–	–	שׁוֹ	שׁ שימש בשפה הבַּקְטְרִית לתעתיק הצליל שׁ, כמו ב„קוּשאן”.	צדי (מיקום האות באלפבית) שין (שם האות)	š

לסַאן יש להתייחס כאל גרסה קודמת של סיגמה.

קוֹפַּא ציינה חילוף הגייה (אלופון) של קַפַּא לפני תנועה אחורית.

סַאמְפִּי ציינה עיצור חוכך כפול שמאוחר יותר התפתח ל־σσ (קרוב לוודאי [sː]) ברוב הניבים ול־ττ בניב האטי.

דִיגַמַּא/וַו נעלמה מהאלפבית משום שהצליל שציינה נעלם מהניב האיוני ומרוב הניבים האחרים.

אותיות פונטיות

בזמן המודרני נוספה על ידי בלשנים האות יוט (אות גדולה: Ϳ, אות קטנה: ϳ), המבוססת על J הלטינית, לייצוג הצליל /j/ (יו״ד עיצורית) בשחזורי מילים פרוטו־יווניות שכללו את הצליל הזה.

אות	שם			הגייה	אות פיניקית מקבילה	תעתיק מיוונית ללטינית
	יוונית ארכאית	יוונית מאוחרת	עברית
	–	–	יוט	י	יוֹד, יוּד	j

צירופי אותיות ודיפתונגים

אותיות		הגייה (IPA)‏		תעתיק לטיני
		עתיקה	מודרנית	עתיקה	מודרנית
ᾰι, αι		[ai]	[e̞]	æ, ē	e
ᾱι, ᾳ		[aːi]	[a]	ā	a
ει		[eː]	[i]	ī	i
ηι, ῃ		[ɛːi]		ē
οι		[oi]		œ, ē	y
υι	ῠι	[yː]*		yi
	ῡι			ȳi
ωι, ῳ		[ɔːi]	[o̞]	ō	o
αυ	ᾰυ	[au]	[av] לפני תנועה/עיצור קולי; [af] לפני הגה אטום	au, av	av, af
	ᾱυ	[aːu]	[av] לפני תנועה/עיצור קולי; [af] לפני הגה אטום	āu, āv
ευ		[eu]	[e̞v] לפני תנועה/עיצור קולי; [e̞f] לפני הגה אטום	eu, ev	ev, ef
ηυ		[ɛːu]	[iv] לפני תנועה/עיצור קולי; [if] לפני הגה אטום	ēu, ēv	iv, if
ου		[uː] לפנים [oː]	[u]	ū	u
ωυ		[ɔː.u]**	[o.i]	ōy	oy
γγ		[ŋɡ]	[ŋɡ] בדיבור רשמי (מבוטא חכית [ɲɟ] לפני [e̞ i]), אך לעיתים קרובות נהגה [ɡ] (מבוטא חכית [ɟ] לפני [e̞ i]); כמו כן מבוטא [ŋɣ] בקונטקסטים מסוימים (מבוטא חכית [ɲʝ] לפני [e̞])	ng	ng, ny, g, y, ngh
γκ		[ŋk]	[ɡ] בראש מילה (נהגה חכית [ɟ] לפני [e̞ i]); בשאר המקרים [ŋɡ] (נהגה חכית [ɲɟ] לפני [e̞ i]), אך לעיתים תכופות נהגה [g] (נהגה חכית [ɟ] לפני [e̞ i])	nc	g, y, ng, ny
γξ		[ŋks]	[ŋɡz]	nx
γχ		[ŋkʰ]	[ɲç] לפני [e̞ i]; בשאר המקרים [ŋx]	nch	nch, nkh
γμ		דנו [gm] או [ŋm]	[gm]	gm
μπ		[mp]	[b] בראש מילה; בשאר המקרים [mb], אך לעיתים תכופות יותר נהגה [b]	mp	b, mb
ντ		[nt]	[d] בראש מילה; בשאר המקרים [nd] אך לעיתים תכופות נהגה [d]	nt	d, nd

ראו גם

• יוונית
• אלפבית פיניקי
• השתלשלות כתבים מהכתב הפרוטו־סינאי
• קדמוס
• יוטא סובסקריפטום
• אבן רוזטה
• ויקיפדיה:כללים לתעתיק מיוונית עתיקה

לקריאה נוספת

• נ׳ ר׳ גנור. מי היו הפיניקים. תל אביב, הוצאת ספרים רשפים, תשל״ה – 1974 (קישור לאתר הספר באנגלית המכיל מספר פרקים מרכזיים לקריאה חופשית)
• יוסף נווה, Studies in West-Semitic Epigraphy(הקישור אינו פעיל), הוצאת מגנס, עמודים 79–116
• רחל חכלילי, ‏האם שימש אלף-בית במשמעות 'מאגית' כבר במאה הראשונה לספירה?, קתדרה 31, אפריל 1984

• Benjamin Sass, Chapter 3: "The Antiquity of the Greek and Phrygian Alphabets", The Alphabet at the Turn of the Millennium, Emery and Claire Yass Publications in Archaeology, 2005

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלפבית יווני בוויקישיתוף

• יוניקוד של האלפבית היווני U0370.pdf (באנגלית)
• אלפבית יווני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שפה יוונית - אלף בית, דף שער בספרייה הלאומית
• אלפבית יווני, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)